הסליחה כמטרה

עולם הרוח והרחבת המודעות הוא אינסופי. יש המון פרקטיקות, שיטות, והמון עיסוק בטבע שמעל המציאות שלנו—חוצנים, מדריכים רוחניים, גלגולי חיים וכדומה. אני מזמין אתכם לראות את כל הדברים האלו כסיפור רקע, כתוספות  שמלוות את המנה העיקרית, משלימות את ה"ביס" ועושות אותו עגול ושלם.

הסיפור העיקרי שלנו כאן הוא הסליחה. זה התפקיד שלנו. ללא הסליחה אין התקדמות לאף מקום—זה כמו “הכוח” בסאגת מלחמת הכוכבים: הסליחה היא הכלי המאפשר ל"מאסטר הג'דיי" להתחבר לכוח. המאסטר אינו רואה בכוח משהו חיצוני או נפרד ממנו; הוא עצמו עשוי מהכוח הזה, הוא וכל הדברים החיים.

הגענו לכאן, אל פני האדמה, במטרה לבצע תפקיד. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד מיוחד, דרך ייחודית והיבטים ייחודיים, אך כולנו—ללא יוצא מן הכלל—היבטים שונים של אותו הדבר, של אותו הכוח, של אותה תודעה בוראת ואינסופית שרבים מאיתנו קוראים לה “אלוהים”. אלוהים, ה"יש", “הבריאה”—כל אחד יבחר את השם הנכון לו. לא מדובר במשהו שהוא רק התשתית שממנה עשוי הכול; ההוויה הזו, “יהוה”, היא מודעת לעצמה. היא בראה חלקים מתוכה שהם היא עצמה. הבריאה בכללה מודעת לעצמה. אין מלבדה, אין שום דבר מחוצה לה; היא הכול, בכל היקומים, הזמנים, המרחבים והמציאויות השונות. החלוקה לדרגות ודברים נפרדים היא רק שלנו; יש טבע אחד, מציאות אחת, מרחב אחד אל-זמני ואינסופי, מודע לעצמו—האלוהים.

כמי שרואה את החיבור שבין הדברים, את השדה העדין הקיים בין כל העצמים ה"פיזיים" ומחברם יחדיו, קל לי לעיתים לראות את החיבור הקיים. אך אנו חווים את עצמנו כמשהו נפרד מה"יש"—כמו אדווה במים שחושבת שהיא נפרדת מן האוקיינוס, או גל של אור החושב שהוא נפרד מקרני השמש.

הסיבות לכך מקבלות הסברים שונים בפרקטיקות ובגישות שונות: יש שיגידו שזה ניסוי שבא לבדוק כמה רחוק נוכל להתרחק מעצמנו, יש שיכנו זאת "טעות". כך או כך, נראה שהניסוי הסתיים, והגיעה העת לטעות הזו להיתקן.

ההיפרדות המדומה של האדווה מהאוקיינוס, של חלק בבריאה מהבריאה עצמה, מעולם לא יכלה להיות ממשית. לאדווה אין משמעות או קיום בנפרד מהאוקיינוס. לחלק של הבריאה אין קיום או ממשות בנפרד מן ה"יש". חווייתנו את עצמנו כדבר נפרד מהכול הגיעה עם מחיר כבד, שאנו משלמים מאז “ראשית הזמן”. לא באמת, כי לא יכולנו באמת לחדול מלהיות חלק ממה שאנחנו בטבענו העמוק. הניסיון הזה הביא אותנו לתרדמת: אנו חולמים שאנו גוף נפרד, יצור שביר, פגיע וזמני, שנמצא בסכנה האורבת בכל פינה, בעל מחשבות ורצונות משלו, הנפרדים מה"יש". לא יכולנו לשנות את המציאות, אז כדי לאפשר את החלום הקולקטיבי שלנו, נרדמנו. האור של מה שאנחנו מעולם לא נעלם, אלא רק הוסתר מהמודעות שלנו.

יצרנו "אווטאר", דמות וירטואלית אם תרצו, והחוויה שלה ממשית עד כאב או עונג. יצרנו מערכת שלמה והסכמים משותפים כדי “להחזיק” את החלום הזה במודעות שלנו. יצרנו מנגנונים “פנימיים” ומנגנונים “חיצוניים”—התשתית המאפשרת לנו לחוות את הנפרדות: מנגנונים פיזיים, פסיכולוגיים, חברתיים, תרבותיים ומנגנוני שליטה שנראים כאילו הם שולטים בנו. עשינו זאת ביסודיות כה רבה, עד שהיה נדמה שלעולם לא נצא מהמצב התודעתי המוזר הזה. כתוב בספר בראשית ש“נפל האדם לתרדמה”, אך לא כתוב בשום מקום שהוא התעורר.

אדם מגיע לעולם הזה עם אמנזיה—הוא אינו זוכר מי הוא ומה הוא. פה, העולם מלמד אותו מה הוא אמור להיות—עליו ליצור “עצמי” בצורת גוף, בעל רצונות, מחשבות, צרכים, פחדים, חרדות, מחלות וסיוטים, ותחושת אימה הנובעת מדבר פשוט: אם באמת היינו גוף ואם העולם הזה היה המציאות—היינו מקבלים זאת בשלמות. העצים, הטבע, הציפורים והפילים, האריות—כולם שלמים לגמרי. הם חווים כאב ופחד כיצר הישרדותי, אך אינם שואלים “מי אני”.

אתם, הקוראים או המאזינים למילים האלו, נמנים על קבוצה הולכת וגדלה של אנשים שיש בהם קריאה פנימית כל כך חזקה, שאינם יכולים עוד לשקוע בתרדמת. אתם מרגישים שמשהו בסיפור שסיפרו לכם על עצמכם ועל העולם שגוי מיסודו. יש בכם מודעות בהירה דיה לדעת שגם הסיפורים שאתם מספרים לעצמכם אינם נכונים. יותר מכל, אתם מבקשים את מה שהוא שלכם מעצם היותכם: שלום ושלווה, שמחה, בריאות ושפע, אהבה וכל הדברים הטובים שבאים איתם.

יש דרכים רבות להגיע לאותו מקום. אני נושא את המסר שהכי מדבר אליי: הסליחה. על מה סולחים? אינכם מתבקשים לסלוח על משהו ממשי, אלא להחזיק במודעותכם בצורה כמה שיותר בהירה את התודעה שזהו חלום, ושזו אינה המציאות האולטימטיבית שלכם.

הסליחה היא הכלי, הדרך המהירה לחזרה למצב התודעתי האמיתי—למי שאתם באמת, לעצמי שלכם, לא זה שיצרתם בסביבה שגדלתם בה ושאתם (על פניו) חיים בה, אלא לעצמי האמיתי שבכם. אותו קול אוהב הלוחש לכם מילות אהבה ושלום, האור הפנימי הקורא לכם להתעורר ולשוב הביתה. הבית אינו מקום או זמן, אלא מודעות של מה שאתם באמת.

שום דבר אחר לא יספק אתכם לעולם. אין בעולם הזה שיצרנו דבר שמשתווה לרגע אחד של שלווה עמוקה, של נירוונה, של שלום מלא. רבים מכם יודעים על מה אני מדבר, ולאלו שלא—הרשו לי להתפלל עבורכם ולייחל שתחוו רגע כזה, התגלות כזו. אין מילים לתאר אותה, אך היא לא תשאיר בכם צל של ספק לגבי אמיתותה.

ה"יש" שברא אותנו מודע להירדמות שלנו. הוא יודע שאיננו בבית איתו, 

שהוא ילדיו (חלק בלתי נפרד ממנו) הישנים וחולמים חלום בלהות. הוא אינו מסוגל להבין את מה שאנו חולמים, כיוון שזה מנוגד לטבעו—לאהבה שהוא. לכן, ברגע שנרדמנו, הוא ברא “תודעת על” שתפקידה להיות אמונה על ההתעוררות שלנו: בת קול האלוהים, השכינה. היא המקשרת והמחברת. היא מבינה מה אנו רואים, מה אנו חולמים, ומה קורה כאן, אך בניגוד אלינו, אין זה מוליך אותה שולל. אלוהים יצר תכנית גאולה—לגאול אותנו מהסיוט הזה ולהחזיר אותנו הביתה. בנצח אין הוא ממתין, כי בנצח אנו כבר בבית. המציאות שאנו חווים אינה ממשית עבורו—ולכן אינה ממשית.

כדי להעיר אותנו לטבע שלנו, למציאות שלו—שהיא המציאות היחידה—הוא אינו יכול להעיר אותנו בניגוד לרצוננו, כי תהיה בכך פגיעה בחוקי הבריאה, שיש בה רצון חופשי. אלו מאיתנו שיבחרו להתעורר—יתעוררו, ואז יסייעו בתהליך ההתעוררות של כולם. אף אחד לא נשאר מאחור.

דמיינו שהילד שלכם חולם חלום בלהות, ואתם לצדו, מלטפים את ראשו באהבה. הוא שקוע עמוק בסיוט, והבעת פחד על פניו. אינכם יודעים מה הוא חולם, לכן יצרתם לו מדריכה אולטימטיבית בתוך החלום, שתלחש לו מילים של אהבה, שתלמד אותו מחדש מי הוא ותחזיק עבורו את הזיכרון החי של מה שהוא באמת.

כדי להתעורר בשלום ושלווה, לא תטלטלו את הילד בפתאומיות—זה עלול לפגוע בשכל שלו. במקום זה, תדריכו אותו, באמצעות המדריכה האישית שלו, בעדינות ובסבלנות אין-קץ, לחלומות טובים יותר, שיש בהם שלווה, שמחה ושלום. החלום יתבהר עוד ועוד, עד אשר ידמה מאוד למציאות שאליה הילד יתעורר, ואז תאספו אותו אליכם ותחזירו את המודעות שלו לבית השלום, האור והשמחה שבו אתם שוכנים.

כדי שהילד שלכם יוכל להתעורר, עליו קודם ללמוד שהוא יצר את חלום הביעותים הזה, שהוא היוצר של כל העולמות והחוויות שנראו בו. אחר כך הוא יצטרך להבין שכל הדברים שהיו בחלום לא שינו דבר—לא פגעו במהותו האמיתית ולו בקלות שבקלות. הילד שלכם, שיודע עמוק בתוכו שהוא עשה משהו שהוא כה מנוגד למציאות ולמי שהוא באמת, מרגיש אשמה עמוקה ומוחצת על מה שעשה. הוא ייאלץ ללמוד שהוא בעצם לא עשה דבר, ולא שינה דבר, ויצטרך לסלוח לעצמו.

כשאתם מתעוררים בבוקר מסיוט, אינכם מפקפקים בכך שיצרתם אותו, ארוך וקשה וכואב ככל שיהיה. לא משנה מה חלמתם, כמה היה מורכב, אתם זוכרים שזה הייתם אתם. יקיריי, ברגע זה ממש, אתם מצויים בתוך חלום. בואו נתחבר יחדיו ונתעורר. סלחו לעצמכם על מה שעשיתם, סלחו לאחר על מה שעשה לכם, אפילו אם זה נורא, משום שאין בעולם הזה שיצרנו שום כוח לשנות את מי שאנחנו באמת. החירות של בן האלוהים—ששמו האחר הוא אתם—אינה כפופה למרותו של העולם הזה.

אני מזמין אתכם למסע משותף, המסע האחרון שנצא אליו: המסע אל השלום. כאשר אנו מתמודדים עם חלום או סיוט בחיינו, נוכל להשתמש בו כהזדמנות ללמידה וצמיחה. זה הזמן לזהות את ה"פתחים" או ההזדמנויות המאפשרים לנו לעבור מחלום בלהות לחלום אוהב. עלינו לחקור דרכים שונות שבהן נוכל להפוך את החוויה הקשה למשהו שאפשר לנהל או להשיג ממנו תובנות עמוקות יותר.

מתוך הספר "יום אחד בלבד"

כל הזכויות שמורות לשלום בינה